ב-1924 עלה כילד עם אמו לארץ ישראל להתאחד עם אביו שכבר התגורר בירושלים, בשכונת הבוכרים. למד בישיבות "מאה שערים", "עץ חיים" וישיבת מרכז הרב. לאחר שנים, עבר עם אביו לתל אביב, שם החלה פעילותו בארגון הצעירים הדתיים שחיפשו לעצמם חברה הולמת ופינה תורנית חסידית, למסגרת ארגונית שנודעה לאחר מכן כ"ארגון הצעירים ללימודי היהדות של תל אביב והסביבה". בין חידושי הארגון: הקפות שמחת תורה ברחובה של עיר, שיעורי תורה ודעת לצעירים ומסיבות "ליל שבת" רבות משתתפים. כשלאחר השיעור או ההרצאה התורנית יצאו לרחובות העיר בשירי שבת-מלכתא. פעילות זו - בנוסף לחברותו ופעולותיו של הרב שפירא ב"הגנה" ומשימותיה, בתור אחד ממייסדי הפלוגה הדתית בהגנה[דרוש מקור].

ב-1939 נסע עם אביו לפולין, ושם נישא לבלומה צפורה בת יעקב דוד קליש מוורקא ושב לישראל. לאחר השואה בה נספה דודו קלונימוס קלמיש שפירא הוכתר כאדמו"ר מפיאסצנה.

עם הקמת המדינה התגייס הרב לצבא, היה ממייסדי ומקימי השירות הדתי שקדם ל"רבנות הצבאית הראשית[דרוש מקור]. בהמשך פעולותיו של הרב בעיר נוסד בביתו "מניין צעירים" תל אביבי, שבין מתפלליו וחבריו הקבועים, נמנו רבים מכל החוגים של הצעירים הדתיים שבעיר, וכאן החלה התמסרותו הרבה בארגון ישיבת ערב לנוער "חזון ישעיהו" בגוש דן, כאשר רוב בתי הספר קובעים חוגים תורניים בהלכה ואגדה במסגרת זו. במשך השנים וברבות הזמן התרכזו סביב הרב מעריצים משרידי החסידים לבית גרודז'סק-פיאסצנה-קוז'ניץ-וורקא וענפיהם ולאחר פטירת אברהם אלימלך שפירא מגרודזיסק-ירושלים ("בעל ההילולה") הוכתר גם כאדמו"ר מגרודזיסק בעידוד ובברכת האדמו"ר בעל ה"בית ישראל" מגור [דרוש מקור].

עם פרישתו מעבודת בית הדין הרבני בת"א, נוסד בית מדרשו בצפון תל אביב, שם ייסד האדמו"ר כולל לפנסיונרים וכולל לאברכים, "הכשרת אברכים". כמטרה ראשונה ועילאית רואה לעצמו האדמו"ר לההדיר ספרי אבותיו, מהם שראו אור בעבר, ומהם - שלראשונה ראו אור, כמו הספרים "אש קודש", "חובת התלמידים", הכשרת אברכים, "מאור ושמש", "דברי אלימלך", "באר משה" ועוד.

דברי התורה הנאמרים על ידו בזמן עריכת "השולחנות" נאמרו בעברית כדי לקרב את צעירי העדה, ששפה אחרת אינה מובנת להם כל צרכה.